תנ"ך על הפרק - במדבר א - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

במדבר א

118 / 929
היום

הפרק

מפקד בני ישראל ללא הַלְוִיִּם, הפקדת הַלְוִיִּם על המשכן

וַיְדַבֵּ֨ר יְהוָ֧ה אֶל־מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃שְׂא֗וּ אֶת־רֹאשׁ֙ כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כָּל־זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם׃מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵ֑ל תִּפְקְד֥וּ אֹתָ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם אַתָּ֥ה וְאַהֲרֹֽן׃וְאִתְּכֶ֣ם יִהְי֔וּ אִ֥ישׁ אִ֖ישׁ לַמַּטֶּ֑ה אִ֛ישׁ רֹ֥אשׁ לְבֵית־אֲבֹתָ֖יו הֽוּא׃וְאֵ֙לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר יַֽעַמְד֖וּ אִתְּכֶ֑ם לִרְאוּבֵ֕ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן־שְׁדֵיאֽוּר׃לְשִׁמְע֕וֹן שְׁלֻמִיאֵ֖ל בֶּן־צוּרִֽישַׁדָּֽי׃לִֽיהוּדָ֕ה נַחְשׁ֖וֹן בֶּן־עַמִּינָדָֽב׃לְיִ֨שָּׂשכָ֔ר נְתַנְאֵ֖ל בֶּן־צוּעָֽר׃לִזְבוּלֻ֕ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן־חֵלֹֽן׃לִבְנֵ֣י יוֹסֵ֔ף לְאֶפְרַ֕יִם אֱלִישָׁמָ֖ע בֶּן־עַמִּיה֑וּד לִמְנַשֶּׁ֕ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן־פְּדָהצֽוּר׃לְבִ֨נְיָמִ֔ן אֲבִידָ֖ן בֶּן־גִּדְעֹנִֽי׃לְדָ֕ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן־עַמִּֽישַׁדָּֽי׃לְאָשֵׁ֕ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן־עָכְרָֽן׃לְגָ֕ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־דְּעוּאֵֽל׃לְנַ֨פְתָּלִ֔י אֲחִירַ֖ע בֶּן־עֵינָֽן׃אֵ֚לֶּהקריאיקְרוּאֵ֣יהָעֵדָ֔ה נְשִׂיאֵ֖י מַטּ֣וֹת אֲבוֹתָ֑ם רָאשֵׁ֛י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽם׃וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן אֵ֚ת הָאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר נִקְּב֖וּ בְּשֵׁמֽוֹת׃וְאֵ֨ת כָּל־הָעֵדָ֜ה הִקְהִ֗ילוּ בְּאֶחָד֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י וַיִּתְיַֽלְד֥וּ עַל־מִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְגֻלְגְּלֹתָֽם׃כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּפְקְדֵ֖ם בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃וַיִּהְי֤וּ בְנֵֽי־רְאוּבֵן֙ בְּכֹ֣ר יִשְׂרָאֵ֔ל תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֤ר שֵׁמוֹת֙ לְגֻלְגְּלֹתָ֔ם כָּל־זָכָ֗ר מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא׃פְּקֻדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֑ן שִׁשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃לִבְנֵ֣י שִׁמְע֔וֹן תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם פְּקֻדָ֗יו בְּמִסְפַּ֤ר שֵׁמוֹת֙ לְגֻלְגְּלֹתָ֔ם כָּל־זָכָ֗ר מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא׃פְּקֻדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֑וֹן תִּשְׁעָ֧ה וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֥שׁ מֵאֽוֹת׃לִבְנֵ֣י גָ֔ד תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא׃פְּקֻדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה גָ֑ד חֲמִשָּׁ֤ה וְאַרְבָּעִים֙ אֶ֔לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים׃לִבְנֵ֣י יְהוּדָ֔ה תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא׃פְּקֻדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֑ה אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת׃לִבְנֵ֣י יִשָּׂשכָ֔ר תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא׃פְּקֻדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֑ר אַרְבָּעָ֧ה וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃לִבְנֵ֣י זְבוּלֻ֔ן תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא׃פְּקֻדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֑ן שִׁבְעָ֧ה וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃לִבְנֵ֤י יוֹסֵף֙ לִבְנֵ֣י אֶפְרַ֔יִם תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא׃פְּקֻדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה אֶפְרָ֑יִם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃לִבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֔ה תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא׃פְּקֻדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה שְׁנַ֧יִם וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וּמָאתָֽיִם׃לִבְנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא׃פְּקֻדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֑ן חֲמִשָּׁ֧ה וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃לִבְנֵ֣י דָ֔ן תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא׃פְּקֻדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה דָ֑ן שְׁנַ֧יִם וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵאֽוֹת׃לִבְנֵ֣י אָשֵׁ֔ר תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא׃פְּקֻדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה אָשֵׁ֑ר אֶחָ֧ד וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃בְּנֵ֣י נַפְתָּלִ֔י תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא׃פְּקֻדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֑י שְׁלֹשָׁ֧ה וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃אֵ֣לֶּה הַפְּקֻדִ֡ים אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ וּנְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר אִ֑ישׁ אִישׁ־אֶחָ֥ד לְבֵית־אֲבֹתָ֖יו הָיֽוּ׃וַיִּֽהְי֛וּ כָּל־פְּקוּדֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־הַפְּקֻדִ֔ים שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֑ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים׃וְהַלְוִיִּ֖ם לְמַטֵּ֣ה אֲבֹתָ֑ם לֹ֥א הָתְפָּקְד֖וּ בְּתוֹכָֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃אַ֣ךְ אֶת־מַטֵּ֤ה לֵוִי֙ לֹ֣א תִפְקֹ֔ד וְאֶת־רֹאשָׁ֖ם לֹ֣א תִשָּׂ֑א בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְאַתָּ֡ה הַפְקֵ֣ד אֶת־הַלְוִיִּם֩ עַל־מִשְׁכַּ֨ן הָעֵדֻ֜ת וְעַ֣ל כָּל־כֵּלָיו֮ וְעַ֣ל כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ֒ הֵ֜מָּה יִשְׂא֤וּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְהֵ֖ם יְשָׁרְתֻ֑הוּ וְסָבִ֥יב לַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ׃וּבִנְסֹ֣עַ הַמִּשְׁכָּ֗ן יוֹרִ֤ידוּ אֹתוֹ֙ הַלְוִיִּ֔ם וּבַחֲנֹת֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן יָקִ֥ימוּ אֹת֖וֹ הַלְוִיִּ֑ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת׃וְחָנ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֧ישׁ עַֽל־מַחֲנֵ֛הוּ וְאִ֥ישׁ עַל־דִּגְל֖וֹ לְצִבְאֹתָֽם׃וְהַלְוִיִּ֞ם יַחֲנ֤וּ סָבִיב֙ לְמִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה קֶ֔צֶף עַל־עֲדַ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְשָׁמְרוּ֙ הַלְוִיִּ֔ם אֶת־מִשְׁמֶ֖רֶת מִשְׁכַּ֥ן הָעֵדֽוּת׃וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
וידבר י"י אל משה במדבר סיני. כתב הרמב"ן אחר שהשלים תורת הקרבנות התחיל לסדר המצות שנצטוו בענין אהל מועד וכבר הזהיר על טומאת מקדש וקדשיו ועתה רוצה להגביל המשכן בהיותו במדבר כאשר צוה להגביל הר סיני בהיות שם כבוד השכינה וצוה והזר הקרב יומת כאשר צוה שם כי סקול יסקל וצוה לא יבואו לראות כבלע כאשר צוה שם פן יהרסו אל י"י לראות ונפל ממנו רב וצוה איך ישמרו משמרת המקדש וכליו ואיך יחנו ואיך יסעו ואיך יהיה משמרת המשכן וכליו באהל מועד ובשביל שהפסיק בשמטה ויובל שכתב בהן שהיה הדבור שלהן בהר סיני חזר ואמר כאן שהיה הדיבור באהל מועד ככל הדברות אשר הזכיר מתחלת ספר ויקרא וכן יהיו כולם מכאן ואילך באהל מועד כי מעת שהוקם המשכן ויקרא י"י אליו מאהל מועד לאמר לא נדבר אלא משם. והזכיר כאן במדבר סיני להזכיר שלא נסעו משם עד (בעת) שנמנו כי המנין השני היה בערבות מואב והדבור באהל מועד: שאו את ראש. כת' רש"י שא את ראש כמו שאומר לקיסתינר ארים רישיה דפלוני. וכתב הרמב"ן לא נתברר לי למה דרשו אותו לגנאי אם בשביל שמתו במדבר ושבט לוי שלא מתו נאמר בו פקד הלא במנין שני של באי הארץ נאמר כמו כן שאו את ראש. ובמדרש במדבר סיני רבה דורש אותו לשבח ולגנאי זכו יעלו לגדולה כמו ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך ואם לא יזכו ימותו כולם כמה דתימא ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ: כל יוצא צבא בישראל. פירש"י מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן כ' כדרך בן כ' לרדוף. ויתכן לפרש כל יוצא צבא פי' כל היוצאים להקהל לעדה כי הנערים לא יקהלו בתוך העם וכל אסיפת עם נקראת צבא כמו לצבא צבא בעבודת אהל מועד. וכל צבא השמים. ולכך מפרש באנשי המלחמה מצבאי המלחמה ואמר כאן כל יוצא צבא על דרך כל יוצאי שער עירו: תפקדו אותם. כתב הרמב"ן ענין פקידה זכרון והשגחה על דבר מלשון וי"י פקד את שרה ופי' שהשגיח במניינם שלא ימלטו מהם איש ולכך אמר זה הלשון לומר שלא יספרם אלא יתנו כופר נפשם מחצית השקל ובהם ישגיח וידע מספר העם ובדוד נאמר מספר מפקד העם כי ידע מספרם בפקידת הכופר כי רחוק הוא בעיני שדוד טעה במה שאמר הכתוב ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. וכפי דעתינו היה הקצף בעבור שמנאם שלא לצורך כי לא יצא למלחמה ולא עשה בהם דבר בעת ההוא רק לשמח לבו שמלך על עם רב וכן נראה מתשובת יואב שאמר לו יוסיף י"י אלהיך על העם כהם וכהם מאה פעמים וגו'. ויש לפרש כי דוד צוה למנות את ישראל אפי' פחות מבן ך' רק שיהיו מן י"ג ולמעלה וזה היה ענשו כי לא הרשה למנות רק מבן כ' ולמעלה ע"פ שקלים שאין הקב"ה רוצה שיהיו כל ישראל נמנין שהוא חפץ לעשות אותם ככוכבי השמים והכתוב שאומר (במנין יואב) ויהיו כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף שולף חרב אין ענינו שהיו כולם יוצאי צבא בישראל אלא אמר שהיו כולם בריאים וחזקים בקומה כי לא מנה החולי' והחלשים והזקנים מפני שהיה דבר המלך נתעב אליו: לצבאותם. שהם צבאות רבות שלכל שבט ושבט צבא גדול: לראובן. כתב ר' אברהם התחיל בראובן כי הוא הבכור ואחר שהשלים בני לאה התחיל ביוסף שהוא בכור לרחל והתחיל באפרים כמו שהקדימו יעקב בברכתו והקדים אפרים ומנשה לבנימין שהם במקום יוסף ואחר כן התחיל בדן שהוא בכור לשפחות ואחריו אשר שהיה ראש להחונים על דגל דן ואחריו גד שהוא בכור לשפחת לאה: קרואי העדה. פי' שהעדה לא יעשו דבר עד שיקראום: ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש השני. כתב הרמב"ן הזכיר זריזות משה במצות השם כי ביום הדבור לקח הנשיאים והקהיל כל העדה והתחיל לפקוד אותם אבל לא נשלם המנין ביום אחד לכך חזר ואמר במדבר סיני להודיע שהיה במקום ההוא ולא ביום ההוא: ויתילדו על משפחותם לבית אבותם. פירש"י הביאו ספר ייחוסיהם ועדי לידתם. והרמב"ן כתב ואינו נראה שיהיו צריכים להביא שטר ועדים על ייחוסם לשבטיהם אלא ויתילדו שנמנו תולדותם למשפחותם לבית אבותם פי' כאשר צוה י"י כן מפי הקב"ה נקהלו אל פתח אהל מועד חוץ מערב רב שהיו בתוכם והביא כל אחד שקלו ואומר לפני משה והנשיאים אני פלוני נולדתי לפלוני ממשפחה פלונית שהוא לשבט ראובן ומשה נותן שקלי כל שבט ושבט במקום מיוחד ויודע מספר הכלל והפרט. וראייה לזה כי במספר השנים (השני. צ"ל) שהזכיר המשפחות לא אמר שם ויתילדו ולא הזכיר שם במספר שמות לגולגולתם כי מעת שנעשו דגלים נבדלו השבטים זה מזה ונודעו המשפחות לאי זה שבט המה ולא הוצרכו שם רק לדעת כמה משפחות בשבט והמשפחה מונה אנשיה לגולגלותם לא במספר שמותם ולכך לא הוצרך לנשיאים במנין ההוא. ור' אברהם אמר ויתילדו בקשו מתי נולדו בעבור שנמנו בני עשרים. וי"מ לכך אמר בכאן במספר שמות להודיענו שלא שינו שמותם במצרים פי' לבית אבותם במספר שמות שנקראו על שם אבותם: לבני יוסף לבני אפרים. כתב הרמב"ן הקדים אפרים לפני מנשה ויחס יוסף עליו וכן למטה בדגלים כי הוא היה בעל דגל והוא הבכור ואחיו משנהו בברכת יעקב ועוד כי היו אפרים רבים מבני מנשה אבל במנין השני של ערבות מואב הקדים מנשה כי היו בני מנשה בעת ההוא רבים ולקחו נחלתן תחלה וכן בנשיאי הארץ הקדימו וייחס יוסף עליו ובמרגלים הקדים אפרים אבל יחס על מנשה למטה יוסף למטה מנשה והנראה בדרך ההגדה בעבור הדבה שהביא יוסף על אחיו ייחס אליו מוציא הדבה אל בעבור שחולק הכבוד לשניהם והי' די לאפרים בכבוד נשיאו. כתב ר' אברהם כל השבטים היו י"ב יצא לוי והיו ליוסף שנים הרי שיבא לכל רוח ג' וללאה ששה אלא שיצא לוי הרי שהיו לבניה ב' דגלים חסר אחד. והדגל האחד לראובן ושמעון אחיו ולוי שהיה חסר שמו תחתיו גד שהוא בכור שפחתה. והדגל השני ליהודה והחונים עליו אחיו הקטנים ממנו. ולרחל דגל בפני עצמה ואפרים במקום יוסף והוא קודם למנשה כדברי יעקב. והדגל הרביעי לשפחת רחל שהוא הבכור ואחריו אשר ואע"פ שהוא קטן בשנים מנפתלי הקדימו בעבור שיהיה הדגל לבן שפחת רחל נתן זאת המעלה לבן שפחת לאה ולא היו בכולם גבורים כיהודה שנמשל לאריה וכדן ולכך היה יהודה בתחלה ודן באחרונה: ויהיו כל הפקודים. כתב הרמב"ן אע"פ שידעו מספר כל שבט ושבט חזר מספר מפקד כל העם כי כן דרך המלכים במנותן את העם ולא ידעתי טעם למה צוה הקב"ה למנותם ב"פ בשלמא לייחסם לשבטיהם בעבור הדגלים אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה ואולי להודיעם חסדו עליהם כי בשבעים נפש ירדו מצרימה ועכשיו הם כחול הים. אי נמי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי כמו שאמר נוסעים אנחנו אל המקום והיה משה והנשיאים צריכין לידע מספר אנשי המלחמה ומספר כל שבט ומה יפקוד עליו במערכי המלחמה כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף כל אחד אלף וזה טעם כל יוצא צבא בישראל כי המנין מפני צבא המלחמה. ועוד שיחלק להם הארץ למספרם כי לולא דברי המרגלים היו נכונים שם מיד: והלוים וגו' לא התפקדו בתוכם. כתב הרמב"ן אע"פ שעדיין לא אמר לו הקב"ה למשה שלא לפקוד הלוים בתוך בני ישראל הבין מעצמו שלא למנותן עמהם מפני שנאמר לו ואתכם יהיה איש איש למטה שלכל הנמנה יהיה נשיא אחד ולמטה לוי לא הזכיר נשיא הבין שלא היה הוא נמנה ומ"מ היה מסופק בדבר מה יעשה בהם וכאשר השלים מנין העם ונשארו הלוים לבדם פי' לו הקב"ה שלא ימנה אותם בתוך בני ישראל וימנה אותם לבדם כי לבד' יפקידם על משכן העדות ואמר לו פקד את מטה לוי שיפקדם הוא לבדו בלא הנשיאים והוא קרא לאהרן לכבודו כי הוא היה נשיא השבט ההוא ואולי מזה הטעם נקוד על ואהרן כי לא היה הוא על פי י"י בפירוש ואחרי כן בפקודת הלוים על עבודתם ועל משאם קרא משה לנשיאי העדה שיהיו עמו כמו שאמר אשר פקד משה ונשיאי ישראל את הלוים כי נכון הוא שיסכימו כולם ויראו בתיקון המשמרות וגם שם חזר ואמר במקום אחר אשר פקד משה ואהרן על פי י"י ביד משה כי כבר רמז בנקודה כי אהרן היה עמו חובה שאמר לו משה לעשות כן ונשיאי העדה רשות שקראם משה לנהוג בהם כבוד: והלוים יחנו סביב למשכן העדות. כתב הרמב"ן שזה שנאמר במשכן הוא מצוה לדורות גם במקדש ומכאן תיקנו המשמרות. ופי' ושמרו הלוים את משמרת משכן שישמרו אותו בלילה וילכו סביב למשכן כמו שאמרו הכהנים שומרים מבפנים והלויים מבחוץ:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך